במאמר הקודם כתבנו על שני גישות מרכזיות בגישת הנהלת הת"ת בדרך בה מתבצעים השיבוצים לישיבות קטנות.
ישנה גישה האומרת – אנו כמערכת צריכים להתוות את הדרך לכולם והדרך הנכונה היא שאנו המחליטים הבלעדיים בעניין זה.
וישנה גישה האומרת – בחירת ישיבה לתלמיד צריכה להיעשות בשיתוף פעולה מלא עם ההורים וע"פ רצונם. כלומר, במקרה בו יש להורים דעה שונה משלנו אינינו יכולים לכפות את דעתנו על ההורים אלא עלינו לקבל את דעתם, למה? כי הילד הזה הוא שלהם ולא שלנו.
***
דיברנו על כך שכל אחת מהגישות עלולה לייצר תסמינים ותגובות לא רצויות: מערכת שאוחזת בגישה הראשונה עלולה לא אחת להיות כוחנית, הן בשמירה על ההחלטה שלה לשלוח את התלמיד לישיבה פלונית, הן בגישה הנראית כמתנשאת ובלתי מתחשבת כלפי ההורים במקרה של חילוקי דעות והן בתוצאות – כשתלמיד לא מצליח בישיבה אליה שלחנו אותו, ההורים והתלמיד עלולים להפנות אצבע מאשימה כלפינו, על אף שלכאורה פעלנו בצורה הנכונה ביותר עבור התלמיד.
הגישה השנייה גם היא לוקה בחסר לא מבוטל – איך אפשר להפקיד את המושכות בידי ההורים, כאשר לא אחת נראה לנו כי ההורים לא מבינים במדויק (בלשון המעטה) היכן נמצא בנם והיכן נמצאת הישיבה אותה הם מייעדים לו… עד ש'לא קרב זה אל זה כל הלילה'. רצון ההורים בהצלחת בנם גורם להם לא אחת לערבב מציאות עם 'חלום', הם מעדיפים לדמיין שהוא איך שהוא יסתדר ויצליח בישיבה חזקה בד בבד עם חשש גדול לירידה אם ילך לישיבה שהיא מותאמת לרמתו הנוכחית.
טענה אחרת המחזקת את בעלי הגישה הראשונה היא שברגע שהמושכות בידים שלנו אנחנו יכולים להיות מתואמים מול ישיבות, יש לנו הכוח להכניס תלמידים שיש להם פונטציאל טוב אך לא ממומש עם תלמידים מצוינים כאשר אנחנו יכולים להתחייב לישיבה פלונית כי פלוני ופלוני מגיעים אליהם, כלומר יכולת התמרון שלנו היא עצומה כי יש לנו כוח של ציבור ובזה אנחנו מצליחים להשיג הרבה יותר מאשר שנפעל ע"פ רצונו של כל אב ואב.
מהי א"כ הדרך הנכונה בנושא מורכב זה?
מנהל תלמוד תורה בשם הרב שמואל הגיב לחלק הראשון של המאמר:
שלום רב
כאחד שמתעסק כבר הרבה שנים בהכוונה לישיבות כמלמד כיתה ח' וכיום כמנהל אין דרך אחידה לנושא.
אנחנו בת"ת שלנו שולחים פתקים להורים מה העדיפות שלהם ולמה הם מצפים, ולאחמ"כ קובעים פגישה עם ההורים ושם מסבירים להם אם הבן שלהם מתאים ויכול לעמוד בציפיות ובחלומות שלהם, זה נכון זה לא קל לשמוע שהבן לא מתאים, (הרי כל המבחנים הוא קבל מצוין ותמיד אמרו עליו שהוא משקיע – מה לעשות שהתאמה זה לא רק ידע זה גם התנהגות מרות וכו').
הורה שמתעקש לשלוח את בנו לישיבה שלא מתאימה לפי דעת הת"ת, לא מונעים ממנו, רק מעבירים אליו את האחריות לאי קבלה או לחוסר הצלחה בהמשך.
יש מעלה בצורה הזאת כי לנו כת"ת יש כח השפעה להכניס יותר תלמידים וגם כאלו שאין להם "קשרים",
כולם מרוצים אי אפשר לומר כי תמיד יהיה הורה שיחשוב שלא קבל מה שרצה ויאשים את המערכת.
אם נפרק את תשובתו של הרב שמואל נקבל את הנתונים האלה:
- נוצר קשר מקדים עם ההורים בעזרת פתקים בהם מוצע להם לכתוב מה ההצעה שלהם.
- מתקיימת פגישה בה הנהלת הת"ת/ המחנך מבהירים להורה היכן הבן עומד ואיזו ישיבה מתאימה לו.
- ישנה התמודדות בלהסביר להורים למה הבן לא מתאים לישיבה מסוימת חרף ציוניו הגבוהים.
- הורה שמחליט לקחת את המושכות לידים, מעבירים אליו אחריות למה שיקרה בהמשך.
- כשהמושכות בידים של הת"ת יש כוח לת"ת לפעול גם בשביל תלמידים ש'צריכים דחיפה' (נקודה שהעלתי במאמר הקודם)
- בדרך הזו כולם מרוצים.
- הורים לא מאשימים את המערכת.
סעיפים 1-2 ברורים:
ישנה מערכת הסברה שמלווה את האירוע, נותנים להורים להביע את דעתם מלכתחילה, ובמקרה הצורך מסבירים להורים למה המערכת חושבת אחרת.
ואמנם, הנפק"מ הגדולה היא סעיף 4 – ההתנהלות עם ההורים שמתעקשים לפעול לבד, ולגבי זה הרב שמואל מציע לתת להם לפעול לבד, להעביר אליהם את המושכות ולהסיר אחריות.
מה זה אומר לפעול לבד?
האם הת"ת ימליץ על התלמיד לאותה הישיבה אותה האבא רוצה או לא?
אם ימליץ, הוא חוטא לאמת בה הוא מאמין. ואם לא ימליץ, מה הסיכוי שישיבה תסכים לקבל אותו? ואולי בכלל תפקיד הת"ת להתריע בפני רבני הישיבה שהתלמיד לא מתאים? הרי בסופו של דבר יש סיכוי גדול שינשור!
לפני שאציע פתרון לסעיף 4 אציין כי סעיף 3 שולח זרקור על ההתמודדות בלהסביר להורים וכו'.
נתמקד איפה במשמעות הדברים: נוכחות של קושי והתמודדות, אומר שלא פעלנו די בהסברה המקדימה, הסברה לא מספיקה הולידה את סעיף 3 הסברה טובה היא פתרון לסעיף 3 ולמעשה גם לדילמה סביב סעיף 4.
ההצעה:
אסיפת הורים כללית
עלינו לזמן את הורי התלמידים בימים אלו למפגש, לא רק לשלוח להם פתקים אם בקשה למשוב אלא אסיפת הורים כללית.
באסיפה נסביר להם על הנדרש מהם לקידום ולהצלחת בנם, על המעקב שלהם אחר ההתפתחות שלו, על הלימוד שלו מדי ערב, על שינה בזמן וכו'.
עלינו לדבר איתם ברורות על כך שישיבה זה לא רק רמה לימודית אלא הרבה מעבר, על כך שבעזרת המשוב דרך הבוגרים אנחנו יודעים על ניואנסים המאפיינים כל ישיבה ועל כך שהרצון שלנו הוא שהבן יגיע לישיבה הטובה ביותר בשבילו.
ככל שנפגין ידע והבנה גדולים יותר, ככל שנשמע אמינים ומקצועיים יותר, כך נוכל למנוע את רצון ההורים לפעול באופן עצמאי.
***
מה נעשה אם אחרי כל מה שעשינו עדיין הורה רוצה לפעול באופן עצמאי?
התשובה לכך היא תשובתו של הגאון הגדול הרב משה צדקה שליט"א עמו אנו מתייעצים, את השאלה שאלנו לפני מספר שנים והוא אמר לנו כך: למעשה הילד הוא ברשות הוריו יותר מאשר ברשותינו, אחריות ההורים על עתידו הוא בידם יותר מאשר בידינו ולפיכך כל עוד ההורים מבקשים לשלוח את בנם לישיבה אחרת שהיא קרובה לרמתו של הבן (כלומר שלא ברור לנו שהישיבה ממש לא מתאימה) עלינו לשתף עם הורים פעולה באופן מלא!
אך אם רצון ההורים לא מותאם ליכולת של הבן באופן מובהק אנחנו לא אמורים לשתף איתם פעולה אלא לתת לישיבה להבין שהתלמיד לא כ"כ מתאים להם, לא לומר זאת במפורש, אך בהחלט לתת להם להבין שזה לא הבחירה שלנו…
את השורות האחרונות שקראתם אני מציע (וזה מה שאני בעצמי עשיתי) לומר להורים בפגישתכם איתם! לומר להם במפורש כי בקשה חריגה של ההורים (ע"פ ראות עינינו) לא תזכה לשיתוף פעולה שלנו, וזאת מתוך מחוייבותינו לאמת. אי אפשר לחייב את הצוות לשלוח תלמיד למקום שהוא לא שייך אליו!
כשאנחנו אומרים זאת להורים בפגישה מקדימה, מדברים מול כל ההורים ולא עם הורה ספציפי, אנחנו מונעים מראש רצון של הורה לחלום חלומות באספמיה, כל הורה שמתחיל לפתח חלום נדרך בפגישה המקדימה אותה אנחנו עורכים עם כולם ומתחיל לחשוב עם עצמו האם הוא לא מעלה את בנו למסלול התנגשות עם המציאות… כך למעשה אנחנו פותרים את הבעיה בטרם נולדה.
***
אני רוצה לסיים במשפט אותו אמרתי להורים במפגש שהתקיים לפי שלשה שבועות "כל הורה שחושב שהבן שלו ראוי לאותה ישיבה אותה הוא מייעד לו ושבישיבה הבן יוכיח את עצמו, שיקח את הבן שלו לשיחה בה הוא ידרבן אותו להוכיח את עצמו כבר השנה… אם השנה הוא יוכיח את עצמו, יש על מה לדבר, אך אם אחרי כל השמוע'ס שהוא שומע בכיתה, אחרי כל הדרבון מבית ומחוץ כולל אברך צמוד אם צריך, הוא לא מצליח להתעלות לגודל השעה, אז אנחנו כמערכת לא לוקחים סיכונים. וגם אסור לנו לקחת חלק בלקיחת סיכונים".
